המפגש הראשון עם עיניה היכה בי בתדהמה. עיניים כבויות, ריקות, עצובות. ייאוש זעק מכללותה. היא ישבה בקהל כאחת מכולם, אך משהו לא שקט היה בהתנועעותה בכיסאה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד אותן עיניים כבויות שפגשתי זה עתה. הרגשתי אותה חזק, והייתי עסוקה בשאלה: איך שולחים חבל הצלה לאותה בחורה שעיניה זועקות ייאוש גדול כל כך?
היא כאילו חיכתה לשאלת המרצה: "מה הביא אתכם להרצאה?" בעברית רהוטה, במבטא ערבי התפרצה מתוכה זעקה: "אני חייה לצד החיים, הימים עוברים ואין משמעות, הכול תפל, הכול חסר חשיבות, יש לי כאילו הכול, כאילו לא חסר לי דבר. אבל אין טעם לחיי, אין בי שמחה, אינני מבינה מה אני עושה כאן? אני מחפשת משמעות לחיים שלי כאן, אני מחפשת אושר, שמחה. הייתי באין ספור קורסים, בטיפולים, והאושר ממני והלאה, עדיין לא מצאתי תשובה". קולה רעד, ודמעה זלגה על לחייה.
מה אומרים לאותה בחורה? איך מסייעים לה למצוא את המשמעות? איך עוזרים לה לגלות בתוכה את האושר שכן קיים בעולם? כלומדת קבלה וכמלוות קבוצות ללימוד קבלה, היה ברור לי שהיא הגיעה למקום הנכון. שכאן היא תמצא את התשובה. גם אני כמוה, הגעתי לערב כזה לפני כך וכך שנים. גם בי היה רצון גדול להבין ולדעת מה המשמעות לחיינו כאן. אני זוכרת איך במהלך הלימוד קיבלתי כל פעם חלק נוסף מהתשובה. איך אט אט הנסתר הפך ליותר גלוי. איך עיניי נצצו מעוד תובנה ועוד תובנה ועוד תובנה, שהחלו לצייר תשובה לשאלה שבערה בי כל חיי: מה הטעם לחיי? אני זוכרת איך מאדם פסימי הפכתי אט אט לאדם יותר אופטימי, מרואת חצי הכוס הריקה גיליתי שיש גם את חצי הכוס המלאה.
כמלוות קבוצות לימוד לחכמת הקבלה, אני רואה את ההליך והשינוי שהתלמידים עוברים וכל פעם מתרגשת מחדש. שומעת את התגובות שלהם במהלך השיעורים. את אותו תלמיד שאמר: "פתאום אני מבין את חיי בצורה יותר שלמה". או תלמיד נוסף ששיתף ואמר: "קורה פה משהו שאני לא יכול להסביר, אבל הוא כל כך נעים".
בסוף ההרצאה אותה צעירה עם עיניים "כבויות" קמה מכיסאה ופרצה בבכי מר. היא הייתה נסערת, התלבטה, רצתה אך לא הייתה בטוחה. מההרצאה הבינה מצד אחד, שבעזרת לימודי הקבלה תוכל למצוא את המשמעות לחייה כאן. אך מאידך הבינה גם שזה תהליך, שזה לא יקרה במידי כאן ועכשיו, והיא כל כך רצתה ברגע זה, עכשיו! היא הלכה, היא חזרה, היא שוב הלכה, ושוב חזרה. היא התייעצה, עם המרצה, עם הרשם ועם עוד אחת, ובסוף נרשמה לקורס "יסודות בחכמת הקבלה".
לי לא נותר אלא להתפלל שתכנס לעומק הקורה. ואט אט תמצא את המשמעות לחייה כאן. או אז האושר והשמחה ידורו ביומיום שלה.
